יזכור
"בדמי לעד תחיי"
בן מרים ופאול
יוחי-יוחנן גבע ז"ל
סגן
נולד ביום ט"ו באייר תשכ"א (1.5.1961) בקרית ביאליק. הוא התחיל את לימודיו בבית-הספר היסודי "זכרון יוסף" בחיפה ולמד בו חמש שנים. כשעברו הוריו לראשון לציון המשיך שם את לימודיו. בתום לימודיו היסודיים עבר לפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. יוחי נמנה עם טובי התלמידים בפנימיה. הוא התבלט בתושייתו, ברוח ההתנדבות שלו וביושרו האישי. בתעודת-הגמר שלו ציינו מוריו: "אם תמשיך בדרך זו תגיע להישגים נאים בצבא".
בנובמבר 1979 בהתגייס לצה"ל ושירת בחיל-הצנחנים. כמקובל לגבי בוגרי הפנימייה הצבאית הועלה לדרגת רב"ט ביום גיוסו לצבא. יוחי יכול היה לחסוך מעצמו את אימוני הטירונות המפרכים, מכיוון שסיים בהצלחה את הפנימיה הצבאית, אולם העדיף להסיר משרוולו את סימני דרגתו ולעבור שנית את מסלול האימונים.
בפברואר 1981 הועלה לדרגת סמל ונשלח לקורס קצינים, שאותו סיים באוקטובר אותה שנה, והועלה לדרגת סג"ם. הוצע לו לשרת כמדריך בבית-הספר לקצינים. הוא שירת בבה"ד 1 כמפקד פלוגת צוערים. בתום תקופת ההדרכה בבה"ד 1 יוחי, נאמן לדרכו, חזר ליחידתו, לפלוגת "עורב".
כשפרצה מלחמת שלום הגליל עלה לחזית בלבנון והוביל את יחידתו למסלול קרבות. ביום כ"א בסיוון תשמ"ב (12.6.1982) לחם בראש יחידתו במבואות ביירות. הוא נפגע ונהרג בקרב. בן 21 היה במותו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.
יוחי הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
שר הבטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים למשפחה: "סגן יוחנן גבע נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בין ענב לשמאלן שבלבנון. דרכו הייתה דרך ההתנדבות, האומץ וההקרבה. הוא ביצע כל תפקיד על הצד הטוב ביותר. היה חבר נאמן, בעל מזג נוח וחיוך שלא סר מעל פניו".
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "יוחי נפל בלכתו ראשון, מוביל את הפלוגה. בנופלו הותיר לנו צוואה להמשיך בדרכו זו, דרך ההתנדבות, האומץ וההקרבה, כדי לבצר את בטחון העם. יוחי אתנו תמיד בצחוקו, במזגו השובב, בעבודתו הקשה והטובה, ובעיקר בחברותו".
חבריו מפלוגת "העורב" שעליה פקד כתבו למשפחתו: "יוחי נפל בלכתו ראשון, מוביל את הפלוגה בקרב, מבטו קדימה וראשו מורם. בגבורתו, במסירותו, בדבקותו במטרה ובאומץ לבו מסמל יוחי את היפה שבנוער שלנו. במותו התווה לנו דרך בה ננסה לדבוק. אנו, חבריו, חיילי ומפקדי פלוגת העורב נזכור את רוחו תמיד. דמותו עומדת לנגד עינינו, חיוכו הנצחי ורוחו השמחה, שמעתה חסרים אנו".
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)
נפל ביום כ"א בסיון תשמ"ב (12.06.1982)
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי חיפה
דברי זהר גולדמן על קברו של יוחי גבע ז''ל,במלאת 29 שנים לנופלו
חברים,
נמצאים אנו כאן, בני וחברי המשפחה, אנשי ''עורב'' הצנחנים ואנשי הפנימייה, "הגרעין הקשה''...
אותם אלו המגיעים בעקשנות ובעקביות, פעמיים מידי שנה, לא רק ביום הזיכרון אלא אף לאזכרה...
כי ''זה חסר לנו'', כי אנו ''צריכים את זה נפשית'' - את החיבור הזה... ליוחי.
...ואף כי עברו כבר 29 שנים, נראה שיוחי נגדע מתוכנו, רק אתמול, הפנים השתנו, השערות האפירו
ה''בטן'' גדלה...אבל הלב - פועם אותו הדבר, אצל כולנו...ובקצב אחיד !
...מצחיק, ניתן היה לחשוב שהכאב יקהה ויתעמעם עם השנים, אך לפחות אצלי, הפצעים, שלכאורה כבר הגלידו וצלקותיהן העלו ארכה...נפתחים שוב ושוב ומדממים...והכאב הוא ממשי, גדול וחד ! משונה, אבל עם כל שנה שעוברת...האובדן וחסרו הפיזי - נפשי של יוחי - מוחשיים יותר ואף מתעצמים !
...נכון, יוחי עזב אותנו ואנו ממשיכים ברצף החיים,
אך אני מרגיש נחמה גדולה ביותר - על אף האובדן והשכול...כיוון שיוחי...חי בלב כולנו והרי הוא זה שמביאנו להיפגש, כאן ובבית המשפחה ולהתראות איש עם רעהו !
...נמשיך ונבוא לבקר אותך יוחי, גם בשנים הבאות...ואתה?...
אתה המשך להיות כמו שאתה ואל תשתנה לנו פתאום ושמור עלינו בבקשה, שם מלמעלה !
זהר
11/6/2021
יוחי,
אומרים שחלל נקרא כך בגלל החלל הגדול שהוא משאיר אצלנו. אנחנו שהכרנו, אנחנו שאהבנו.
כך התחלתי את דבריי בערב שערכו לזכרך בפנימייה.
החבורה המופלאה שעומדת פה כארבעה עשורים אחרי שנלקחת מאתנו ועוד רבים אחרים שלא הצליחו להגיע, הם ההוכחה הטובה ביותר לכך, שאצל כל מי שהכיר אותך נותר חלל עצום.
הקלישאה אומרת שהזמן הוא המרפא הטוב ביותר. מי שאמר זאת לא ידע על מה הוא מדבר או לא חווה אובדן אמיתי. להיפך, מיום ליום ומשנה לשנה הכאב הופך לגדול יותר על גבול הבלתי נסבל.
ניסיתי להבין בעצם למה?
החוויות שחווינו, הצחוק והבכי, התקוות והאכזבות, רגעי האושר והכאב, שום דבר לא השתנה. אז למה בעצם היום כואב יותר מאתמול ומחר יכאב יותר מהיום?
התשובה היא שכל יום שעובר הוא עוד יום בלעדייך.
גדלנו, התבגרנו (יש האומרים הזדקנו) ואתה לא אתנו.
הקמנו משפחות, נולדו לנו ילדים , לחלקנו כבר יש נכדים ואתה לא אתנו.
נפגשנו, בילינו, טיילנו, עברנו גם משברים, כאב וצער ואתה לא אתנו.
ארבעה עשורים בקירוב אתה לא אתנו, אבל האמת היא שכל יום אתה אתנו. לכל אחד כאן יש "רגע של יוחי". אותו דבר שזר לא יבין. אותו רגע שאתה קופא ומתכנס בתוך עצמך והסביבה לא מבינה למה. פעם זה שיר של פיל קולינס שאהבת, הריקוד של טופול בכנר על הגג, שחיקית או חיוך של איש זר שמזכיר את החיוך שלך.
וכמובן ערן, אלוהים כמה שאתם דומים. אני רואה תמונות שהוא מעלה בפייסבוק , במיוחד כשהוא מרכיב משקפי שמש, ומוכן להישבע שזה אתה. העיניים תופסות לחלוחית והגרון נחנק.
אני מתגעגע אליך חבר שלי, אנחנו מתגעגעים. אתה חסר לכולנו.
צלי
